06/06/2024
כואב לי.
הבית שלי, המקום שבו גדלתי , במקום יופי כזה מטורף כמו שצילמתי בשנים האחרונות, הפך לשחור משחור.
כואב על החברים, על ההיסטוריה על הנוסטלגיה שכולה נמחקת.
כואב לי על כל הצפון היפה שלנו, שנמחץ, נרמס, נשרף, נהרס.
כואב לי שבעוטף עזה עדיין יש אזעקות למרות הכל.
כואב לי שאנשים מטיילים כבר 8 חודשים, ולא בטיול הגדול אלא בארץ. כי הבית שלהם הפך לשטח צבאי.
כואב לי על האנשים שכבר אין להם בית לחזור אליו.
כואב לי שגם להם וגם לאנשים שעוד יש בית עדיין, אין תאריך חזרה.
כואב לי שאין לתאר את הסבל ואת כל הרגשות שתושבי הצפון עוברים.
כואב לי שאין לתאר את הרגש של כל חבר או משפחה של מישהט שקשור למישהו מהאסון ב7.10.
כואב לי , שאנשים צורחים את חייהם ונשמתם ומאבדים יום יום צלם אנוש אבל עדיין אין מלחמה בצפון.
כואב לי שקשה לנו לתפקד כמדינה וכממשלה.
כואב לי שאנשים מתים כדי להגן על הבית.
כואב לי שאנשי מקצוע מכל מני תחומים נהרגים כדי לשרת את החקלאות בגבולות הצפון, כי אין מי שיטפל בה.
כואב לי על המשפחות של החטופים שכבר כואב להם שאנשי כוחות הביטחון נהרגים בשביל להחזיר אותם.
כואב לי על הדוצים שקורים במלחמה.
כואב לי על השכול.
כואב לי לראות את הבסיס ואת החדר שלי ששירתתי בו נפגע מטיל, ואין זכר לקורת גג שם.
כואב לי שכואב לכולנו על הכל.
כואב לי על הטראומה שאנחנו כולנו חווים.
כואב לי שהמדינה שלנו במצב בוסטר מלחמה מה7.10 .
כואב לי שזה רק ההתחלה בצפון.
הלוואי שייגמר.
כואב לנו.
מצורפות תמונות מלאות חיים וצבע שצילמתי מהצפון היפה עוד לפני כל הבלאגן.
ותמונה אחת שחורה שרואים בה את היופי למרות הכל. Paz Miller