05/02/2026
כבר בעודו נער ניצב שמואל דוד לוצאטו בן ה-13 בפני בחירה בלתי אפשרית: אימו האהובה חלתה במחלת דלקת קרום החזה. שום טיפול רפואי לא סייע במאבק במחלה. אבא של הנער ניסה להתפלל בשיטת הקבלה שבה האמין, אך משראה שגם זה לא משפר את מצבה הרפואי של אשתו הוא פנה לבנו שמואל וביקש ממנו להתפלל במקומו. הוא עשה זאת מתוך אמונה שדווקא תפילתו של איש צעיר, טהור מליבו עדיין, תוכל להצליח. הוא לימד את בנו את מהלך התפילה: ראשית, כיצד להעלות את הנשמה קודם דרך העולמות העליונים, ואחר כך דרך הסְפִירות, ולבסוף אל הקב"ה עצמו.
הדילמה של שמואל הייתה שהוא עצמו לא האמין בקבלה. ניצב מול הבחירה בבין העקרונות שלו ובין פיוס אביו, בחר שמואל בעקרונות שלו וסירב להתפלל בדרך הקבלית הראויה. הוא חלילה לא נטש את אימו, ובאוטוביוגרפיה שלו הוא מספר שבניגוד לכל באי הבית, הוא מעולם לא עזב את החדר כשהשתעלה והיה היחיד שסייע לה לקלוט את הדם שפלטה לתוך כלי. עם זאת, הוא סירב להתפלל בדרך שלימד אותו אביו. אימו נפטרה זמן קצר לאחר-מכן.
תריסר שנים מאוחר יותר, והוא בן 26, מצא המאבק המוסרי-אמוני הזה ביטוי ספרותי הגותי. שמואל דוד לוצאטו חיבר את הספר "ויכוח על חוכמת הקבלה ועל קדמות ספר הזוהר, וקדמות הנקודות והטעמים" ובו ביקש לנתח את שאלת קדמותו של ספר הזוהר בכלים המדעיים העדכניים ביותר של תקופתו.
למרות שהוא עצמו לא האמין בחוכמת הקבלה, שד"ל היה ונותר יהודי מאמין ומשכיל המבקש לבחון לעומק וברצינות את המסורת היהודית. הוא חתם את ספרו בכוונה שהנחתה אותו בכתיבתו: "ועתה, אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש, שיהיה הספר הזה לטוב ולתועלת לאחינו בני ישראל, ולחיזוק לאמונתם, ולא תצא ממנו תקלה והפסד בשום פנים, כי לא להחליש האמונה היתה כוונתי, אלא לחזקה ולאמצה; לבנות ולא להרוס; לנטוע ולא לנתוש".
