07/04/2024
איך הגעתי להרצליה עם מזוודה של בגדים נצנצים
איך מצאתי את עצמי עם מזוודה מלאה בבגדים נוצצים של הופעה שביטלתי במדריד, תקועה בהרצליה עם 3 ילדים לבד?
אני לא מאמינה שעברה חצי שנה בדיוק אחרי ה-7.10. רק עכשיו אני מרגישה שאני יכולה לספר רגע, רק טיפה, ממה שקרה לי באותו יום.
ביום חמישי ה-5.10, החלטתי להגשים את החלום שלי כעצמאית. חלום שהיה לי כבר הרבה מאוד זמן. לשלב ביזנס ופלז'ר. לטוס למדריד, לטייל, לראות הופעה שממש רציתי, לשבת עם לפטופ בבית קפה, לעצב ולכתוב.
אז העזתי.
באותו בוקר הזמנתי כרטיס טיסה ללילה.
כן, כן, בדקה התשעים באותו לילה החלטתי לטוס למדריד. יש לי שם חברים ומשפחה שאמרתי שאשן אצלם לפחות ללילה הראשון. העזתי ויצאתי לדרך.
השארתי את הילדים עם בעלי הסופר מפרגן.
רק בשישי בערב ה-6.10 הצלחתי לקנות כרטיס להופעה של האמן שאני ממש מעריצה, דוד ביסבל, והתחלתי לראות איך אני מגיעה לשם. מתרגשת. מאושרת. שמחה. רק שלא ידעתי שלמחרת הכול הולך להתפוצץ לי בפנים.
קמתי בשבת השחורה ה-7.10 בבוקר למלא פושים של ווינט. צבע אדום, צבע אדום, צבע אדום.
אני גרה במושב דקל, בעוטף. הרגשתי שמשהו לא בסדר. פתחתי את המחשב וראיתי דחפורים מפילים את הגדר.
אמא שלי כתבה לי 'אל תתקשרי, יש מחבלים'.
אורן, בעלי, הוקפץ לעמדה.
והילדים עם חמי וחמותי בממד.
אני תקועה במדריד. חסרת אונים. מנסה להבין מה לעשות. אין לי באמת מה לעשות. מקווה שהם יהיו בסדר.
כמי שגדלה בעוטף כל חיי, אני מכירה מלא אנשים מכל היישובים באזור.
ההלם היה גדול. בלתי נתפס.
למחרת, בראשון בבוקר עלו מחשבות שאורן יביא את הילדים למדריד. ישלח אותם לבד עם דיילת. חיפשתי את המקום הכי בטוח. אבל מה אני אעשה עם 3 ילדים במדריד. ולא ברור כמה זמן זה הולך להיות.
מיד יצרתי קשר עם השגרירות שאמרה לי "דברי עם אלעל", ובאלעל אמרו לי "תקני כרטיס פיקטיבי".
קדימה. אני בדרך חזרה.
הגעתי לדלפק אלעל בשדה. אני וכל צווי השמונה.
צועקת כמו אמא לביאה "הילדים שלי בעוטף, תנו לי לעלות על הטיסה".
נחתתי בשני לפנות בוקר בהרצליה אצל גיסי וגיסתי שם היו הילדים עם בגדים נוצצים של הופעה במזוודה, עם בגדי חופש לתקופה בלתי ידועה.
אחרי מסע ארוך שאולי אשתף בפעם הבאה, היום אני בבית חזרה.
הלב עדיין פגוע, ושבוי עם החטופות והחטופים בעזה.
אני מנסה להתאושש עם עצמי, עם הילדים, עם העסק.
ואני בעיקר - לא מאמינה שכבר עברה חצי שנה.
