22/08/2014
הכרנו לפני שנים הייתי נער צעיר ומבולבל, אני לא יכול לומר שזאת הייתה אהבה ממבט ראשון
לאחר שהתקרבנו הבנתי שאני מחויב לה ועם הקרבה גברה האהבה והמחויבות
בילינו שבועות שלמים במשותף לעיתים גם סופי שבוע
עברנו חורפים, קיצים אביבים וסתווים.
היא הכירה לי את הארץ ולקחה למקומות מעניינים שסביר להניח שלא הייתי מגיע אליהם.
היא הכירה לי מגוון רחב של אנשים, חלקם מנהיגים, שאפתניים, מבריקים, חלקם פשוטים, מצחיקים ובעלי לב רחב.
היא נכנסה לי ללב ולנשמה, הייתי חלק ממנה והיא הייתה חלק ממני
היא למדה אותי על עצמי, העמידה אותי במבחנים, אתגרה אותי וגרמה לי לקשת רחבה של רגשות, לעיתים שביזות, לעיתים התרגשות, לעיתים פחד, לעיתים עייפות וגעגועים הביתה.
אחרי מס' שנים נפרדנו לראשונה, הרגשתי חופשי ומאושר, הרגשתי שאני יכול לכבוש את העולם
אבל אחרי תקופה קצרה שוב חזר הקשר, היינו on off יחד, נפגשים מידי פעם, לתקופות קצרות או ארוכות (לאשתי הייתי אומר שאני הולך למילואים ואז נעלם למשפחה) אך בסוף כל מפגש חזרתי לשגרת חיי.
לאחר תקופה ארוכה, עברתי אירוע שמנע ממני להמשיך להיפגש, תהיתי לגבי המשך עתידנו, אך ככל שעבר הזמן, הקשר דעך.
מודה, קצת זלזלתי, מעט התחמקתי אבל תמיד רכשתי לה כבוד והערכה.
היום בגיל 40 היא שלחה לי מכתב, התרגשתי לקבל את המכתב ממנה, הסתקרנתי וכשפתחתי את המכתב, נדהמתי לגלות
היא החליטה לסיים את הקשר, היא לא כתבה במפורש מדוע אך הבנתי את המסר: "זה לא אתה, זה אני"
רגשות מעורבים החלו לצוף, הקלה לצד צער, געגועים לצד חשיבות עצמית ואגו
מאז אני חושב עליה המון וזה לא מרפה, תמיד יישאר לה מקום בלב אוהב אותה ואנצור את כל הזיכרונות המשותפים.
להתראות מערכת צבאית, צבא הגנה לישראל, להתראות למילואים.
גולן ריכנשטיין
