15/10/2024
עדישי. בצקנית. סיפור.
בפוסט הקודם כתבתי:
בראשית היתה בצקנית. אבל זה לא לגמרי נכון. טרום בראשית היתה עדישי וטרום טרום בראשית היתה עדי שילון.
אני לא מצליחה להזכר איך היא הגיעה אלי ואלינו. אני רק יודעת שזה היה הרבה מעבר לקליק. וכבר ארבע שנים שחוט קסם קושר בנינו. ובין המילים. המחשבות. הפן המקצועי שמתחבר לאישי. שמתחבר להוויה כולה.
בראשית היה קהל. נולד צורך. שנות הקורונה. הסגרים. הריחוק. הרצון להתקרב. אלה היו טריגר סושיאלי חזק ויציב דיו. להכנס למטבח. להפשיל שרוולים ולהתחיל לבשל יחד.
בראשית היו חלון. וברלין אחת רחוקה ומוארת. ועבר והווה ועתיד לא ידוע במסגרת. שם נולדה שפה ויזואלית. המחוברת לשפה הצילומית. למילים. ללב סדוק. שבסך הכל זקוק. לחום התנור. מילה טובה. לחיבוק.
הלוגו של עדישי נולד לפני כמה שנים ביום בהיר אחד. איתו נולדה שפה וקו ונולדו איתה שמחה חדשה והבזקים של אור. ואופטימיות עדינה. ותקווה.
בראשית הייתה בצקנית. אותה אשה שחיה בכולנו. בצקנית היא אוסף סיפורים קצרים ארוז בחוט מתנה ממתיק סוד. בצקנית היא קול ודמיון ותשוקה לצקת תוכן ולחבר בין הדמויות הסובבות אותנו לסיפור. לאפיה. לזום אאוט אל החוץ וזום אין חזרה אל הבית השומר מכל משמר.
בצקנית היא ריקוד בין המטבח הבייתי אפוף דרך קבע ריח מאפה מעורר תיאבון שזה עתה הגיח מבין אצבעותיה. לבין השכונה. אליה היא צופה מחלונה. סקרנית. מדמיינת. מחברת. מפרידה. מערבבת מצרכים. אנשים. רגעים. חלבונים מחלמונים ואפילו מתכונים. אורזת לאט לאט את המילים. לתוך עמודי הספר שהוא חיים שלמים.
בראשית היו שמים וארץ. ובצק. וכמה חיבורים קוסמים שאין כמותם 💛
בצקנית | עדי שילון
עיצוב | איור | עימוד | עריכה גרפית
