09/07/2026
7 מתוך 10 אנשים שפגשתי אתמול בנטוורקינג בטוחים שהקסם שלהם לא עובר מסך.
לאחרונה התחלתי ללכת יותר למפגשי נטוורקינג פרונטליים.
(כן, אשכרה התלבשתי ויצאתי מהבית בשביל לחם פרוס כוסמין וממרח מטבוחה).
רציתי להבין משהו.
יש חלוקה ממש ברורה בין אלה שחיים בזום, לאלה שמתעקשים על מפגשים פנים מול פנים.
האנשים של הפרונטלי (לרוב עורכי דין, כלכלנים, אנשי נדל"ן, אנשי ביטוח מקצועות שדורשים קצת פאסון, אבל לא רק!) בטוחים שהקסם שלהם פשוט לא עובר מסך.
הם מפחדים שבזום כולם בוהים בטלפון (שזה נכון, מודה),
ושאי אפשר להרגיש את הבן אדם באמת.
אז הם באים עד לפה.
תופסים אותך ליד פינת הקפה. ונואמים לך על עצמם רבע שעה בלי לנשום.
זה הפרדוקס שאני רואה כל הזמן, וזה גם בדיוק מה שאני פותרת ביומיום.
אנשים כל כך מפחדים ש"מי שהם באמת" ילך לאיבוד דרך המסך, שהם מנסים לפצות על זה עם נוכחות פיזית ולדבר המון על מה שהם עושים.
כמעצבת, אסטרטגית ובונה תהליכי שיווק, אני רואה את זה קורה כל הזמן. כשעושים עבודת אפיון עמוקה (מילה מרתיעה, אני יודעת, אבל תזרמו איתי רגע), משהו משתנה. פתאום מתחברים לקול הפנימי. למה שבאמת מביאים לשולחן.
וכשאתה סגור על מי שאתה, אתה כבר לא צריך לצעוק את ה"אני ואני ואני" שלך. האותנטיות שלך פשוט בונה סמכות. גם אם רואים אותך דרך ריבוע קטן של 13 אינץ'.
איפה אתם מרגישים שאתם מצליחים להעביר את עצמכם יותר טוב - בחדר ישיבות או בזום?
נ.ב - תודה מיוחדת ל Ella Samoha שאירחה לי חברה נעימה וכייפית במפגש נטוורקינג.