13/05/2024
כותבת את הפוסט בשמי ובשמן של כל אותן נשים בכל רחבי המדינה - אלו עם המדים השקופים, שנלחמות את המאבק בעורף, את מלחמת היום יום.
את המלחמה על השפיות האישי שלנו ושל המשפחה שלנו תוך כדי מלחמה של המדינה על זהותה, על חוסנה ועל עתידה.
להיות אשת מילואימניק זה ביום בהיר אחד בלי הכנה מוקדמת להבין שאת לבד, עם הילדים, עם המשימות עם הדאגות, עם החיים.
להיות אשת מילואימניק זה לענות לילדים על שאלות קיומיות שאת עדיין שואלת את עצמך.
להיות אשת מילואימניק זה לחגוג ימי הולדת, חגים והצלחות של הילדים בשיחות וידאו.
להיות אשת מילואימניק זה לפתוח חדשות רק ב12 בלילה אחרי שכולם נרדמו ולהזיל דמעה כשאף אחד לא רואה.
להיות אשת מילואימניק זה לא להאמין לאף הודעת שחרור עד שהוא חוזר הביתה בלי הנשק.
להיות אשת מילואימניק זה לאמץ בתקופה קצרה עשרות אחיות חדשות וחברות שהפכו למשפחה גם אם לא התראינו פנים מול פנים.
להיות אשת מילואימניק זה מורכב. זה אינטנסיבי. זה מציף. זה מכלה את הכוחות.. אבל ...
אנחנו הפכנו לחלק ממשימה לאומית. תמיד נהיה חלק מההיסטוריה.
זה מלמד אותנו כמה שום דבר הוא לא מובן מאליו: החיים, הילדים, הזוגיות, הבית, החוויות המשפחתיות.
תודה לכל אלה שהפכו להיות המשפחה שלי בתקופה האחרונה (אתם יודעים מי אתם)
תודה לבעלי Ron Kedemעל מי שהוא - גם שקשה - אנחנו יחד!
תודה לעיריית יהוד-מונוסון על מעטפת מהיום שהחלטתי להרים את עצמי ולקחת את התפקיד על כתפיי כנציגת פורום נשות המילואימניקים ביהוד, תודה שראיתם אותי, הקשבתם לי, עמדתם לצידי ולא סירבתם ל(כמעט) שום דבר שעלה על דעתי…
ובמיוחד - תודה על ההכרה וההוקרה.
בעיניי - זה לא מובן מאליו
אולי המדים שלי כבר לא כל כך שקופים
