26/06/2023
כמעט כל פעם שאני שמה לי לכתוב פוסט,
אני מוצאת את עצמי עושה הכל רק לא להתיישב ולכתוב.
כתבתי לי בלוז שעל הבוקר דבר ראשון אני יושבת לכתוב, לספר קצת על הסדנת עומק ועל מפגש מלא בהתרחשויות שהיה שבוע שעבר.
איך שכתבתי ביומן,
מייד התעורר בתוכי הקול שיודע שאני לא אצליח להעביר לגמרי את מה שאני רוצה, איך אפשר לתמצת שלוש וחצי מלאות בהתרחשויות,
וגם שמי בכלל יקרא את זה.
אז ב 8:30 נכנסתי לסטודיו ומייד קפצו לי הקופסאות של הספרים והייתי חייבת להזיז אותם,
ובגלל שהתפנה מקום היה לי דחוף לסדר את הפינה, וגם להחליט שאני מוציאה את הארון הכחול לסטודיו המשותף,
אבל לפני כן הייתי חייבת לעשות מדידות,
וכמובן לסדר את כל החומרים החדשים שהגיעו אתמול,
ואיכשהו נהיה 10:30 והיצירה החדשה שהתחלתי השבוע, והייתה מונחת לה חגיגית על השולחן, קראה לי, וראיתי בה דברים שלא ראיתי אתמול אז הייתי חייבת לקחת עיפרון ולצייר, וזה כלכך זרם..
ואז קפץ בי הקול ההוא שהזכיר לי שאני צריכה לכתוב,
ונזכרתי שבתחילת הסדנא ישבנו בסטודיו ומישהי שאלה מה בא קודם הרעיון או החומרים,
ובדיוק רציתי לדבר על זה ונפתח דיון ממש מעניין,
אז עשיתי קפה והתיישבתי לכתוב, והחלטתי שלהכל יש מקום גם למה שקרה כאן הבוקר,
בלי התכנונים,
אבל עכשיו נהיה צהרים ומי- בכלל קורא פוסטים בצהרים,
אולי אעלה אותו בערב או מחר בבוקר,
אבל אז הוא יעבד את הפואנטה..
בתמונה: חלק מהעבודה שייצרתי בזמן שהייתי צריכה לכתוב פוסט
#ביתנחמהוירוחם
#סדנתאמן
#סדנתקולאז'
